עץ שקדיה

Amygdalus communis
מקור:
השקד הובא ליוון ולצפון-אפריקה וכנראה גם לארץ ישראל, בתקופה הפרה-היסטורית.
אזורי הארץ, שבהם נפוץ גידול השקד הם: הגליל התחתון, אזורי הגבעות, הדרום וצפון-הנגב.
בין הארצות המגדלות שקדים עומדת קליפורניה (ארה"ב) בראש מבחינת הייצור, וספרד – מבחינת השטח. גם לפורטוגל יצוא שקדים ניכר למדי.

תאור כללי: 
השקד עץ נשיר, בתנאים טובים הוא מאריך ימים.
העץ מעמיק שורשים בתנאי קרקע מאווררת. השקד עמיד למדי למלחים וגיר בקרקע. על ענפי השקד מצויים 2 מיני פקעים: מאורכים וכהים
השקד הוא עץ לאזורים חמים ונפוץ בעיקר מסביב לים התיכון ובקליפורניה. בשל פריחתו המוקדמת, הוא זקוק לאביב ללא קרה בעונת הפריחה. רוב זני-השקד זקוקים למנת צינון חורפי כדי להגיע להתעוררות תקינה, השקד זקוק גם לתקופת חום ממושכת למדי להבשלת פירותיו.
השלכת מתחילה בדרך כלל באוקטובר, אך יובש בקרקע וכן פגעים בעלים, כגון מחלת החילדון, עלולים להקדימה לאוגוסט, ואף קודם לכן.

ריבוי: 
כל זני השקד הידועים אינם חונטים פרי ללא הפריה זרה, בשל אי-התאם עצמי. להפריה טובה הכרחי גם להבטיח נוכחותן של דבורים.

פריחה:
הפרחים גדולים, צבעם ורוד בהיר, מופיעים לפני הלבלוב וערוכים בקבוצות קטנות. הפריחה חלה, בארץ, בין ינואר למרס, לפי הזן והאזור. בכל זן נמשכת הפריחה שבוע שבועיים בלבד. ההאבקה נעשית ע"י חרקים אוספי אבקה וצוף (בעיקר דבורים).

פרי:
בית-גלעין מארך או פחוס, מכוסה שערות לבדיות. ציפתו הירוקה מתבקעת לארכה בעת ההבשלה אז משתחרר הגלעין המכיל את הזרע שהוא החלק האכיל של השקד.